המוח - מנסה להבין
אבל הלב מסרב לקבל.......

שיקרו לנו סתווי
אמרו שהזמן מנחם.......... שקר!
כל יום וכל דקה שמרחיקים אותך מאיתנו - הכאב רק הולך ומתעצם!
הגעגוע הופך לחזק יותר
והשימוש במילה "אם" שגור יותר.....
לא תמיד הדברים נאמרים בקול רם כדי שלא נכאיב אחד לשני......
אבל השאלה נמצאת בכל אחד ואחד מאוהביך
בכל ארוע או בסתם יום של שיגרה - תמיד תעבור המחשבה
אם סתווי היה כאן?.......

איך היית מתנהג?
מה היית עושה?
מה היית אומר?

ונדמה שהנה הנה עוד רגע תחזור מטיול ארוך כמו שעושים חבריך אחרי הצבא..........
אבל אתה לא סתווי - אתה לא חוזר......!

אתה לא חוזר - אבל אני בטוחה שאתה יכול לראות - איך דני ודורית, אופק עינב וטל
וכל המשפחה - מתמודדים בגבורה עם הריק שנפער אחרי שהלכת
אני בטוחה שלו היית כאן - היית מתפעל מעריך ומתגאה בהוריך
שנושאים את הכאב עמוק בלב - אבל לא שוקעים בו.....
ובשמך אני רוצה לחזק ולחבק אותם

למרות שאתה שם - סתווי - בדרך שלך - אתה שולח אלינו דרישות שלום

הנה רק בחודש שעבר הגיעה אלי משפחה שכולה -
הם ראו את האתר שלך באינטרנט - ורצו גם
ביקשו אתר - "כמו שיש לסתיו"
בדיוק כמו שלך סתווי - הם ביקשו...
ואני הרגשתי שזה אתה ששלחת אותם אלי.......

ומסתבר שבנם עומר - שנהרג באסון המסוקים - ומסוקים תמיד מתחברים איתך סתווי
גם אם הם קשורים לאסון...... נמצא כאן, לא רחוק ממך........
- ובנפתולי הגורל בדיוק היום לפני שעה התקיימה האזכרה שלו גם
זה לא תוכנן...... ולא כוון - אבל זה מחזק את התחושה שזה אתה ש"סידרת" את זה
- משם.... מלמעלה......

למרות שקשה לי לעצב אתר כמו שלך סתווי
לא יכולתי לסרב
לא יכולתי לסרב - כי דמיינתי אותך שם למעלה פוגש את עומר - שניכם מסתחבקים ומתידדים
ואתה מספר לו על האתר שלך......
ראיתי איך עיניך הכחולות מוארות בחיוך
שמעתי את קולך אומר לו בגאווה:

ראית איזה אתר יש לי?? רוצה גם? אני אשלח אותך לדודה שלי........

בכל זמן העבודה על האתר הרגשתי אותך קרוב קרוב עומד מעבר לכתפי
- מציץ אל המחשב ומאשר את התוצאה
- בדיוק כמו אז.........לפני שנתיים כשעבדתי על האתר שלך

כן סתווילה
שנתיים עברו - ונדמה שרק אתמול היית כאן......
נדמה שרק אתמול עמדת מול המראה וטיפחת את בלוריתך הזהובה
פיזרת מסביבך ענני אפטרשייב
בדקת שצאוורון החולצה "עומד" כמו שצריך
ויצאת לכבוש את העולם......

אנחנו הולכים מזדקנים סתווי
- ואתה הופך לצעיר יותר יותר.....

שנתיים עברו סתווי...... היה קיץ והיה אביב ושוב קיץ ושוב חורף
אבל אצלנו בלב סתווי - אצלנו בלב יש רק סתיו

בין חורף גשמומי לקיץ מהביל
כך מעכשיו דבר לא בידיי
אני יודעת שבין ארץ לשמים
יש סתיו קסום והוא מביט עלי

כשאני רואה את כל היופי
אני תוהה, אם גם אתה רואה אותו
האם גם מלאכים סופקים כפיים
כשהגשם לא מגיע בעיתו ?

...ולעצמי אני חושבת
רק לא להשבר
רק לא להגמר
הכל ודאי נראה אחרת מרחוק
ברוך בורא הבכי
ברוך בורא הצחוק.

לתוך חלומותי אינך מגיע
רק מתקרב, אבל נזהר מלהכנס.
אתה חכם ילדי לתת לי סימנך
כדי שאתנחם, ואתחמם ואתפייס.

כן זה הסתיו שלי, אני יודעת
עוטף אותי ענן חמים וריחני
כמו צוחקות אלי עינים תכלת
ובאויר נישאר לי לטף חייכני.

...וזו סיבה טובה אני חושבת
רק לא להשבר
רק לא להגמר
הכל ודאי נראה אחרת מרחוק
ברוך בורא הבכי
ברוך בורא הצחוק.

אותך ילדי אני עוצמת בעינים
ולא פוקחת כדי שלא תברח.
זו רק הנפש שפרומה נותרה לי
... כואבת את שנינו כל-כך.

רק החיים מושכים אותי קדימה
כולם סביב באים מאהבה
אתה ודאי רואה הכל מלמעלה
ברוכה ברוכה הנפש הטובה.

וזו סיבה טובה אני יודעת
רק לא להשבר
רק לא להגמר
הכל ודאי נראה אחרת מרחוק
ברוך בורא הבכי
ברוך בורא הצחוק.

ההספד שנשאה דורית, ביום השנה - בהר הרצל, ירושלים.

3.2.2006

לסתיו

אמנם נפרדת ממני בן 22 שנים, אך בשבילי תמיד תהייה ילד של אמא.

ארבע יצירות נפלאות יצרנו אבא ואני, ואתה היית הראשון בהן.

כאשר נולד טל, כ-3 שנים אחריך, קיבלת אותו בשמחה ואהבה רבה. אחר כך הגיעו עינב ואופק ואתה כבר גדלת מעט יותר, וכמו אח גדול, בוגר ואחראי קיבלת עליך את האחריות להוביל אותם בדרכך ולהשגיח עליהם תמיד.
כל הזמן דאגת וחיזקת אותם והבעת זאת לא פעם באוזני:

- אמא את תראי שטל יצליח בגדול - הוא בעל כישורים גבוהים יותר ממני.

- צריך להשגיח על עינב - היא ילדה כל כך יפה, אני מפחד כשהיא הולכת לבד ברחוב שלא יתנכלו לה.

- ואת אופק כל כך אהבת שגם ביקשת עוד אח בדיוק כמוהו - צמא דעת, שאפשר ללמד אותו ולשוחח איתו על נושאים שונים ומצד שני גם להשתולל מידי פעם.

סתיו שלי, תודה שנתת לנו את ליטל, אהובתך/אהובתנו, אמנם לא יצירה שלנו אבל חלק מאיתנו לעד, וכמו שאמרו הילדים לליטל לאחר פרידתנו ממך - "את עכשיו אחותנו הבכורה".

מס' ימים לפני שהורדמת תפסת אותי מתבוננת בך ושאלת "מה קרה, אמרו לך משהו? אני הולך למות?" מייד עניתי "מה פתאום, אתה לא רואה שאני מנומנמת..."

צר לי, חמוד שלי, אבל אני כבר אז נפרדתי ממך, כי עמוק בליבי ידעתי שלא נותר הרבה זמן ובלעתי בשקיקה את מראיך כדי שלא אשכח לעולם.

וכי איך חשבתי לעצמי שניתן לשכוח אותך, ילד שלי. אני מוצאת את עצמי משחזרת מידי יום את השנה שחלפה, יום אחר יום, נוצרת בליבי כל תמונה וגם הקשה ביותר, וחווה הכל מחדש. הגעגועים גדלים וכך גם הכאב.

הרי אנחנו לא נפרדים לעד, אתה פה קרוב אלי, אני צופה אליך מחלוני במקום עבודתי ויודעת שאתה בתוך ליבי.

אמא

























מסלול המראה של כל לוחם צוות אוויר בחיל האוויר הינו קורס טיס בבית ספר לטיסה. לפני כשנה וחצי התחלת את ריצת ההמראה הפרטית שלך. ריצה מבטיחה שנשענה על המון יכולת, מוטיבציה והשקעה. עבורך אמור היה זה להיות תחילת הגשמתו של חלום אישי. אולם לפני שנה נעצרה ההמראה בגלל המחלה הארורה.
מאז, במשך שנה ליווינו אותך סתיו, ואתכם דורית, דני, טל עינב ואופק, במלחמה הפרטית שלכם. שנה בה חווינו יחד איתכם רגעים של תקווה ורגעים של חשש. שנה בה נפעמנו לא אחת מעוצמות הנפש שלך ושל בני משפחתך, מהאמונה המשותפת אשר הייתה הנשק העיקרי במאבקכם.
סתיו, הכרותינו האישית החלה רק לאחר פרוץ המחלה. במפגשים אלו זכיתי להכיר אדם נדיר, לוחם נחוש, אופטימיסט חסר תקנה. אדם בעל לב ענק ואוהב היודע גם ברגעים הקשים להעניק ולהתעניין ולא רק לדרוש. תמיד התעניינת מה חדש בביס"ט ומה שוב עוללו חבריך לקורס 152, ליווית אותם מרחוק וחווית איתם את קשייהם והתלבטויותיהם כאילו אינך נמצא בעיצומו של מאבק אישי, קשה ותובעני. אני זוכר כיצד הראית לי את הטיסן החדש וכיצד התייעצת איתי האם להתחיל ללמוד כדי להקל בהמשך על החזרה לקורס. ברגעים אלו כל כך קיוויתי והאמנתי שאם יש עוד קמצוץ של צדק בעולם אזי בוודאי תנצח את המחלה, כי הרי זה כל כך מגיע לך, כי יש לך עוד כל כך הרבה מה לעשות, ליהנות ולתרום.
אולם המחלה הכריע אותך וכך נזכור אותך תמיד סתיו, פרח שכל כך רצה לטוס ולנסוק למרומים, אך יישאר לעד פרח טיס. דורית, דני, טל, עינב ואופק, ליוונו אתכם והיינו איתכם בשנה האחרונה. כעת אנו מחבקים את כולכם ואומרים לכם- בית הספר לטיסה הוא ביתכם, ואנו חניכי ומפקדי בית ספר לטיסה משפחתכם.
סתיו, כל כך קיווינו שעבורך השמיים יהיו הגבול והיום השמיים אוספים אותך לחיקם לעד. היה שלום, אנו מצדיעים לך ואוהבים אותך.
אלוף משנה נ'
מפקד בית הספר לטיסה





הכרתי אותך לפני מעט יותר משנה, עת התחלת את שלב הבסיסי, ואני הייתי משוחח באופן אישי עם כל הוותקצי"ם.
במהלך אותה שיחה סיפרתי עד כמה קל לכל הוותקצי"ם לוותר לעצמם ו"לצלוח" את הבסיסי, שלב בו מושג הלוחמנות הוא אחד מהערכים המובילים.
כחודש מאותה שיחה נפלת למשכב ומאז - לימדת אותי פרק בלוחמנות! שנה ארוכה, תובענית ומתישה בה לחמת בכל כוחך.
ומה ראיתי במהלך אותה שנה - ראיתי משפחה חמה, מסורה, אוהבת ודואגת.
עם משפחה שכזו אין פלא שכל כך רצית שיישארו לידך יומם וליל.
בעצם הכרתי אותך טוב יותר מהשיחות הנחמדות והעליזות עם אמא דורית ואבא דני.
נזכור אותך לעולמי עד כבחור צעיר, גבוה, חסון, בלונדיני עם עיניים כחולות וחיוך מבויש.
נוח לך בשלום ושמור עלינו מהמרומים.
סתיו גולן - אני מצדיע לך ולבני משפחתך!
רס"ן ג'
מפקד הטייסת





מה אברך לו במה יבורך - זה הילד, שאל המלאך ?

וברך לו חיוך שכמוהו כאור
וברך לו עיניים גדולות ורואות
לתפוס בן כל פרח וחי וציפור
ולב להרגיש בו את כל המראות

וברך לו הורים שעליו רק חושבים
וברך לו אחים שאותו אוהבים
נשמה שאוהבת בפשטות את כולם
ושמחה אמיתית על כל רגע איתם

מה אברך לו במה יבורך - זה הפרח, שאל המלאך ?

וברך לו תמימות של פעוט מהגן
וצניעות וענוה של ילדה ביישנית
סקרנות עד בלי די ומבט לא נשכח
כשרון ענקי ועתיד כה מובטח

וברך כי ידיו הלמודות בפרחים
יצלחו גם ללמוד את עצמת הפלדה
ורגליו הרוקדות את מסע הדרכים
ושפתיו השרות את מקצב הפקודה

מה אברך לו במה יבורך - זה הנער, שאל המלאך ?

הנער הזה - עכשיו הוא מלאך
לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך
אלוהים - לו אך ברכת לו חיים.

חבר אני מתגעגע
מזה זמן שאני רק מחופש למפקד הצוות
אני חולם להתעורר מהחלום הנורא הזה.
לבקר אותך שוב, בבית -
אתה תחייך אלי בביישנות ותסתכל על אמא.
כאילו רק מחכה שאגיד לך
"בוא, עזוב אותך משטויות" וניסע ביחד לחצרים.
ושיפסיקו כבר להפריע לך להגשים חלומות !
אח"כ נלך ביחד להטיס את הטיסן שלך כמו שהבטחת.
ואני לא מבין למה לא ? זו בקשה גדולה מידי ?

את מה שעבר עליך בשנה האחרונה אני לא מאחל לאויבי הגדולים.
זה לא היה בסיסי, זו הייתה מלחמה.
ואף אחד לא יכול היה להלחם אותה טוב ממך.

לוחם !!
אני מצדיע לך.

דני, דורית, ליטל, טל, עינב ואופק -
משפחה שלי, של צוות 2, של קורס 152, של בית הספר לטיסה ושל משפחת חיל האוויר.
אנחנו כאן איתכם ובשבילכם.
מחבקים, אוהבים, נשארים.
מעכשיו ועד עולם.
סרן י' מפקד צוות בבסיסי





סתיו ילד שלי,

אף פעם לא חשבתי על הרגע בו אצטרך להגיד לך "שלום" שאין לו סוף.
בכל התקופה האחרונה, לא משנה עד כמה היה מתסכל ורע, שאבתי ממך כוח ותקווה
כי ידעתי שכשיש לך מטרה - אתה משיג אותה.
בלילה שעשינו יחד אמרתי לך שאתה האדם הכי אמיץ שאני מכירה - ואתה בכית.
בכית כי ידעת שאתה נותן את כל כולך ונלחם בשביל להמשיך הלאה ולהגשים את כל החלומות שלך.
ואני בכיתי כי ידעתי שהחלומות שלי שזורים בחלומות שלך.

רציתי להגיד לך תודה על שנתת לי להיות איתך ברגעים הקשים ולהבין עד כמה אני אוהבת אותך
ומוכנה לתת לך הכל.
תודה על אותו לילה שישבנו ודיברנו שעות, ועל הנשיקה שנתת, למרות שכאב לך.

עכשיו, אנחנו נשארים כאן בלעדיך, עם רסיסי זיכרונות ותוכניות שמטפטפים לתודעה יחד עם הגשם, ומטר האנשים שנגעת בהם ובאים לספר על מקטעים שאז נראו כשגרה, אבל היום הם סיפור חייך.

אתה תצחק, אבל אם היית פה לעזור לנו להתגבר על הצער שתוקף עם כל פעימת לב,
הכל היה נראה אחרת.

קשה לי למצוא מילים גדולות לתאר געגוע לדברים קטנים: לנוכחות השלווה שלך, לידיים הגדולות,
לגבינה עם שוקולד, לעיני תכלת בורקות ולחיוך מושלם, מלווה בצחוק של ילד.

סתיו, שיר שתמיד מזכיר לי אותך אומר:
"בשבילך הירח אצלו בידיים, בשבילו - בשמיים".
אתה הורדת לי את הירח והקפת אותי באהבה עצומה.
אני מקווה שתהנה שם למעלה בשמיים.

אני אוהבת אותך לנצח,
ליטי (החברה)




סתוי שלי,

איך נפלו גיבורים בטרם עת. איך נפלו ולא ישובו בשום עת.

כשאנשים הולכים לעולמם אומרים עליהם דברים טובים. אני זכיתי לומר לך זאת בעודך בחיים.
זכיתי להכיר אדם שיכול להיות המצפן הרוחני, הערכי, המוסרי, שלי ושל כל אחד מאיתנו.
החיוך והעיניים שלך אמרו הכל. גם ברגעים הקשים, כשהיית חולה מאוד, היית שואל : "מה נשמע?", מייעץ לסובבים אותך, ולא שוכח לומר "תודה", כי זה עצם המהות של "להיות סתיו".

היה לך חוש הומור נפלא שהיה יכול להפוך כל בכי רע לצחוק מתגלגל.
היית סקרן ותמיד צמא לדעת עוד ועוד. עולם הטיס והתעופה היה תחביב חייך.

זוג הוריך המקסימים, דני ודורית היקרים, הם אלו שזכו ליצור אדם כמותך.

אהבת את משפחתך כל-כך, לא הפסקת לדבר בשבחם, ותכננת ביום מן הימים להקים גם אתה קן משפחתי משלך ביחד עם ליטל היקרה. הרגשת שחייך מלאים כשאתה איתה, עינייך קרנו כשדיברת עליה.

סתוי, שאלתי אותך באחד מהלילות בתקופה הקשה הזו: "מדוע אתה חושב שהמחלה הזו תפסה אותך ולא מישהו אחר?".
ענית לי: "מישהו אחר, קטן, חלש ונרפה ממני היה אמור לחלות בה, אך הקרבתי את עצמי כדי להלחם במקומו".

בתשובתך זו ציווית לנו, הנותרים פה מאחור, להמשיך בדרכך: לעזור לאנשים, לאהוב את הבריות, לתת כבוד אחד לשני, ואת הכל לעשות בלב רחב וחיוך גדול.

בשנה האחרונה נלחמת כלוחם אמיתי, כגיבור אמיץ. לא קרב יריות, אלא מלחמת הישרדות.
כמו טייס אמיתי טסת למשימה ממנה לא שבת.

אבקש ממלאכי שמיים שישמרו עליך.
אחי היקר, הווה לנו מצפן לחיים,
דע שתהיה בליבנו ובמחשבותינו תמיד,
מצדיע לך מעל קברך הטרי,
אוהב אותך,
אח יקר,
אוהב אותך,
סתיו שלי.
נופר. (החבר)




סתיו.

אני פונה אליך היום בלשון הווה ולא בלשון עבר.
ולא כי אני לא מתמודד, או כי אני מדחיק את העובדה שאינך איתנו עוד.
אלא מכיוון שאדם איננו רק גופו הגשמי, הפיסי אלא גם רוחו ונשמתו.
רוחך ונשמתך איתנו כאן סתיו, פועמת ובועטת, ולא רק בזכות אמצעים טכנולוגיים כאלה או אחרים:
התמונות, המצגות, הסרטים ... אלא משהו חזק ועמוק בהרבה מכל אלה יחד.
אני עומד כאן, מעל קברך המסותת אבן קשה וקרה שהיא ניגוד מוחלט לכל מה שאתה מסמל בשבילי.

החיוך השובב שלך עדיין מול עיני,
הצחוק המתגלגל שלך עדיין מהדהד באוזני,
ידך הגדולה והחזקה עדיין אוחזת בי רגע לפני שאני נופל,
והתנהגותך הרגועה והשלווה בכל מקום ובכל מצב עדין מנחה ומלווה אותי בסיטואציות רבות
בחיי היום יום.
אנשים רבים חולפים על פנינו במהלך החיים, אבל רק מעטים משאירים רושם וחותם כמו שלך.
הייתה לי הזכות להכיר אדם נפלא כמוך,
אוהב ומתגעגע,
ניר רחמל
חבר מה-נ.מ.




סתיו
נולדת בסתיו
והלכת מאיתנו בחורף
ובין לבין.....
נגעת בנו - בחום של קיץ - ובפריחות של אביב.

בשבילנו סתיו - אתה תשאר צעיר לנצח
פרח!
פרח טיס שנח עכשיו על כנפי השכינה.

הלכת סתיו
והשארת אותנו עם שלכת בלב

טוס גוזל
חתוך את השמים
טוס לך...
ושמור עלינו מלמעלה

ואנחנו סתיו
אנחנו נשמור אותך בליבנו לעד!
דודה איה.